חלק 1

מהם השיטות המקבילות המרכיבות את אומנות לחימה יהודית מסורתית?

אומנות לחימה יהודית מסורתית ,התפתחה במהלך מחקר יסודי ומעמיק אודות אומנויות הלחימה, המורכבת ממערכת סגנונות ייחודית של מספר סגנונות אומנויות לחימה המוכחים כיעילים ביותר.

אומנות לחימה יהודית מסורתית, מספקת ללוחם במסלול ההכשרה שלו הגנה עצמית מאוזנת יעילה וחכמה, היוצרת את הליבה של כל אומנויות הלחימה.

• קראטה שוטוקאן מסורתי-
  INTERNATIONAL TRADITIONAL KARATE FEDERATION
• ג'ודו מסורתי.
• ג'ו ג'יטסו ברזילאי
• איקידו מסורתי.
• סאנשאו / סאנדה (קיק-בוקס – סיני) – כל סוגי המכות מותרים, כולל הטלות.
• קבודו: לוחמה בכלי נשק עתיקים מסורתיים.
• לוחמה מיוחדת – הגנה עצמית והתמודדות במצבי חירום.

קראטה שוטוקאן מסורתי-INTERNATIONAL TRADITIONAL KARATE FEDERATION

שוטוקאן (松涛館 , Shotokan) הוא זרם בקארטה שפיתח גיצ'ין פונקושי (1868-1957). שם העט של פונאקושי איתו חתם על שיריו היה "שוטו" שפרושו "גלי אורן" (התנועה של מחטי עץ האורן ברוח), בעוד משמעות המילה "קאן" היא "בית", השם "שוטוקאן" נכתב בידיי תלמידיו על שלט מעל הכניסה למקום בו פונאקושי אימן את תלמידיו. פונאקושי הביא 'רשמית' את הקראטה מאוקינווה ליפן עצמה, למרות שהיו מאמנים מאוקינווה שלימדו קארטה ביפן לפניו.

סמל השוטוקאן, טיגריס חסום במעגל, מסמל את העצמה האדירה והפראית בה מחזיק הלוחם עצמה המרוסנת ונמצאת בשליטה (מעגל), ומשוחררת אך ורק בעתות צרה.

מקורות

מאסטר פונאקושי התאמן בשני הסגנונות הפופולריים של קארטה האוקינאווי באותה תקופה: שוריי-ריו (Shoeri-Ryu) ושורין -ריו (Shorin-Ryu). אחרי שנים של אימונים בשני הסגנונות, הגיע פונאקושי לתובנה חדשה בקשר לאמנויות לחימה.

מאסטר פונאקושי שילב ושיפר את שני הסגנונות לתוך סגנון חדש ה"שוטוקאן", אף על פי שפונאקושי עצמו קרא לשיטה שלו בפשטות "קארטה" ("יד ריקה"). הקראטה שהוא העביר לתלמידיו הושפע משינויים שביצע אנקו איטוסו (Anko Itosu), ביניהם סדרת הקאטות "היאן".

בתוכנית הלימודים שלו, שינה פונאקושי את שמות הקאטות בניסיון להפוך את השמות מאוקינווה לשמות יפניים יותר. במקרים מסוימים שונו גם צעדים בקאטות עצמן, שנלקחו כאמור משוריי-ריו ומשורין-ריו והובאו אל תוך השוטוקאן. דוגמה לשינוי בקאטה ניתן לראות ב-"ניג'ושיהו" בה נוספו בעיטות צדדיות. כמו כן, ישנן קאטות שמקורן רחוק ועתיק, כמו "שינטה", שככל הידוע, מקורה נמצא הרחק בפורמה סינית ממאה מוקדמת הרבה יותר.

על מנת להבין טוב יותר את הכתוב בערך זה, ניתן להיעזר ברשימת המונחים המקובלים שלהלן.

מאפיינים

האימון בדרך כלל מחולק לשלושה חלקים עיקריים: קיהון (בסיס), קומיטה (קרב) וקאטה (תבניות של תנועות). טכניקות השוטוקאן בקיהון מאופיינות בעומק ובעמידות עמוקות המעניקות יציבות, תנועות חזקות ומחזקות את הרגליים. בשוטוקאן לא משתמשים בכוח, כי אם ב"קימה", שהוא המשקל ומרכז הכובד של הגוף, מפני שתנועה הנובעת מהקימה, מנצל את כל משקל הגוף, והיא חזקה מתנועה הנובעת משרירי היד או הרגל בלבד. בקרבות משתמשים באותן עמידות בסיסיות הנלמדות בקיהון, אך עם הזמן נעשים יותר חופשים וגמישים. נאמר כי פונאקושי מצא כי אמנויות לחימה מסורתיות מתמקדות יותר מדי בקרב, והחליט לשים יותר דגש על בריאות, נשימה, שחרור אנרגיה ושליטה יוצאת דופן בגוף ובנפש. ניתן להתייחס לשוטוקאן כאמנות לחימה 'קשה' ומוחצנת'.

לפני שהקים את ה-JKA (התאגדות הקראטה של יפן), מאסטר פונאקושי הניח עשרים עקרונות שלקראטה, שיוצרים את הבסיס של האומנות. בתוך העקרונות הללו, המבוססים על בושידו ועל זן, טמונה הפילוסופיה של השוטוקאן

עשרים העקרונות (בתרגום חופשי)

• לעולם אין לשכוח: קראטה מתחיל בריי (קידה) ונגמר בריי (ריי משמעו גם כבוד ביפנית).
• אין התקפה ראשונה בקארטה.
• קארטה תומך בצדק.
• תחילה יש להבין את עצמך, ואז להבין את האחרים.
• האומנות של פיתוח המחשבה חשובה יותר מאשר האומנות של ביצוע הטכניקות.
• המחשבה צריכה להיות משוחררת.
• צרה – מקורה ברשלנות.
• אל תחשוב כי קארטה משתייך רק לדוג'ו.
• אימון קארטה דורש חיים שלמים.
• הפוך כל דבר לקראטה, שם טמון הפלא.
• קארטה אמיתי הוא כמו מים חמים, הוא מתקרר אם לא מקפידים לחמם אותו.
• אל תחשוב על ניצחון, חשוב על לא להפסיד.
• סגל את עצמך בהתאם ליריב.
• תוצאת הקרב תלויה בשליטה אישית.
• דמיין כי הידיים והרגליים הן חרבות.
• ברגע שעוזבים את הביטחון שמעניק הבית, ישנם מיליון אויבים.
• יציבות הן בשביל המתחיל, אחר כך הן תנוחות טבעיות.
• בצעו את הקאטה נכונה, הקרב האמיתי הוא עניין אחר.
• אל תשכח את הדינאמיקה של העוצמה, האלסטיות של הגוף והמהירות של הטכניקה.
• תמיד תהיה טוב ביישום של כל דבר שלמדת.

השפעה על שיטות אחרות

פונאקושי לימד את שיטת הקראטה שלו בדוג'ו שנקרא "שוטוקאן" (ומכאן שם השיטה). בתוך הדוג'ו נוצרה התאחדות שנקראה "שוֹטוֹקאי"("שוטו" – שם העט של פונאקושי, "קאי" – קבוצה). לאחר מותו של מאסטר פונאקושי בשנת 1957 תלמידיו התפצלו לשתי קבוצות – שוטוקאןושוטוקאי. עם הזמן השוטוקאי הפכה לשיטה בפני עצמה כאשר שיגרו אגאמי (1912-1981), שהיה תלמיד של פונאקושי והשתייך לשוטוקאי, שינה עקרונות מסוימים בקראטה שלמד מפונאקושי ואת דרכי התרגול שלו.

מאסוטאצו אויאמה (1923-1994), מייסד הקראטה קיוקושינקאי, היה תלמיד של מאסטר פונאקושי. הוא שאב מהשוטוקאן דברים רבים שעזרו לו בבוא העת לפתח שיטה משלו. אויאמה אף הכניס לקיוקושין מספר קאטות של שוטוקאן (עם שינויים קטנים), ביניהן סדרת הקאטות "היאן", שאת שמן החזיר לשם האוקינאווי – "פינאן", קאנקו (דאי) ועוד.