איך להסתדר עם ילד לוחם וספורטאי מצטיין במסלול הכשרת לוחמים באומנויות הלחימה?
חייו של ילד ספורטאי לא קלים – הוא צריך להתמודד עם אימונים מפרכים יום-יום, תחרויות ועוד. הורים של ילד ספורטאי צריכים להיות ערים לקשיים, לאפשר לילד גם לחוות ילדות "נורמאלית" ולזכור שאחת המטרות העיקריות בספורט היא ליהנות.
באחת השיחות שלי עם הורה לנער לוחם, מהמובילים בתחומו בארץ דיברנו על הקשיים שהילד מתמודד איתם – על הלחץ, הציפיות, שגרת האימונים הקשה, והוויתורים שהוא עושה בכדי להצליח כספורטאי. ואז פתאום הוא אמר לי "רגע על מי אנחנו מדברים? חשבתי שאנחנו מדברים עלי ועל הקשיים שלי כהורה לספורטאי מצטיין".
זו רק הייתה תזכורת לדבר שידעתי כבר זמן רב – לגדל ילד כישרוני בבית זה דבר לא פשוט, אתגר מורכב שדורש זהירות מצד ההורים שמלווים אותו. אתגר שבצדו רגעים יפים וגם רגעים קשים, והורים רבים תוהים האם כדאי להם להיכנס ל"הרפתקה" הזו.
ניתן לחלק את ההורים לשתי קבוצות בהקשר זה – ישנם הורים שמגיל צעיר דחפו את הילד להיות ספורטאי, עבדו אתו, שמו לו כדור ליד הרגל או מחבט ביד, ולא ויתרו עד שנדבק בחיידק.
במקרים רבים מדובר בהורים שהיו ספורטאים בעצמם להם לרוב אין תהיות האם ללכת במסלול המקצועני, הם את הבחירה שלהם כבר עשו. לעומתם יש הורים שכלל לא תכננו את הדבר.
הם רק שלחו את הילד לחוג כדי שייהנה ויוציא אנרגיות ואז מגיע הרגע שאחד המאמנים או לפעמים ההורים עצמם מזהים שמדובר בכישרון בולט.
כישרון מהסוג שדורש התייחסות מקצועית ושגרת אימונים רצינית, תובענית ומפרכת יותר. ההורים ניצבים בפני הדילמה הראשונה שלהם – האם להכניס את הילד (ואת עצמם) לתוך "המערבולת" הזו של אימונים קשים, לחץ וציפיות מתוך ידיעה שהילד אולי יגדל להיות ספורטאי מקצוען אבל ישלם את המחיר של ילדות רגילה? ומה אם יחליטו שלא רוצים – האם הם והילד ירגישו לנצח תחושת החמצה על כך שלא אפשרו לו למצות את מלוא הפוטנציאל שגלום בו? אכן, זו נראית החלטה קשה ומשמעותית שיכולה כבר בגיל צעיר להשפיע על כל מהלך החיים של הילד. החלטה שרק בדיעבד נדע אם הייתה נכונה, ואין דרך לחזות את תוצאותיה והשלכותיה מראש.
נקודה נוספת חשובה היא לזכור תמיד שהמטרה היא הילד – הוא המרכז ולא אנחנו ההורים אני ממליץ לפעמים לעצור ולשאול את עצמנו האם אנו עושים זאת בשבילו או בשבילנו? האם הוא רק סובל או שהוא גם נהנה מהתחרות ומההצלחות? האם אנו דוחפים אותו מתוך ראית טובתו האישית או מתוך רצון להגשים שאיפות שלנו לגביו? אין ספק שגם התשובה לשאלה זאת היא מורכבת – שהרי יכול להיות שכרגע בטווח הקצר הוא סובל אבל אנחנו כהורים סבורים שאם יתמיד גם במחיר של סבל רגעי, הוא יקצור את הפירות בטווח הארוך.
עוד דבר שכדאי לעשות הוא לקיים מידי פעם שיחות פתוחות עם הילד הספורטאי. בשיחה יש לשאול אותו לתחושותיו ולהיות עם אצבע על הדופק לגבי מה שעובר עליו תוך שאנו מנתקים זאת ממה שעובר עלינו. יש להדגיש בפניו בשיחה שמותר לו להגיד הכל ולהשתמש בשאלות מכוונות. אגב, מניסיוני לעיתים התמונה היא הפוכה – כבר נתקלתי במקרים בהם הילד רוצה יותר מההורים, שדווקא הם נקלעו לעניין במקרה, סובלים ומקריבים הרבה בכדי לתמוך בילד מבחינת כסף, זמן, ולילות בהם מתהפכים במיטה מדאגה לקשיים איתם הוא מתמודד.
אין ספק, חיים של ילד שהוא ספורטאי מצטיין אינם שגרתיים. הילד הספורטאי לא גדל כמו שאר הילדים. כשכולם ילכו בחופשה ללונה פארק או לטיול בחיק הטבע, הוא יתחרה ויתמודד תחת לחץ. כשכולם ישנו עד מאוחר הוא יקום בבוקר לעוד אימון כושר מפרך. כשכולם יחזרו מבית הספר, יכינו שיעורי בית או ישחקו במחשב הוא ימשיך את היום ישירות מביה"ס לשעות של אימונים עד הלילה. מצד אחד, אלו חיים מעניינים, מאתגרים עם הרבה רגעים של אושר. אבל מצד שני, אלו חיים לא פשוטים, עם הרבה רגעים של עייפות, שחיקה ותסכול.
זכור לי יום אחד אביבי בו הלכתי לראות קבוצת ילדים ספורטאים עמה עבדתי בתחרות שהתקיימה בסמוך לפארק שעשועים. כשהגעתי למקום מצאתי ילד ספורטאי אחד יושב בצד, ובמקום להכין עצמו לתחרות כמו שאר חבריו, מסתכל על הילדים שמשחקים בפארק הסמוך להנאתם. הוא הסתכל עלי ואמר שכבר אין לו כוח, ושאין לו חשק להתחרות. כמובן שהביצועים שלו באותו יום היו בהתאם, וההחלטה שקיבל המאמן שלו בעצה אחת עם הוריו הייתה לתת לו שבוע חופש מאימונים.
המפתח בהקשר זה הוא למצוא את האיזון הנכון בין הספורט לחיים "נורמליים". שמירה על משמעת ומסגרת אימונים היא חשובה, אבל חשוב לא פחות להיות ערים למצבו של הילד הספורטאי ולוודא שלא נשחק מעבר ליכולות הפיזיות והמנטאליות שלו. חשוב להיות מודעים לכך ולבנות מסגרת שמאפשרת לו גם לקחת הפסקות מאימונים ומתחרויות בכדי לתת מנוחה לגוף ולנפש. מעבר לכך, חשוב לייצר לילד ספורטאי פעילויות נוספות, שיאפשרו לו לטעום גם את טעמה של ילדות "נורמלית" ולהרגיש סיפוק והנאה מתחומים שאינם קשורים לספורט.
אני אגב מכיר ילדים ספורטאים שההורים ממש צריכים להכריח אותם לקחת את ההפסקות הללו, שכן הרצון להתאמן ולהתחרות הופך לטבע שני שלהם. באחד המפגשים שקיימתי עם קבוצה ניגש אלי ילד, התנצל וסיפר בכעס שהפסיד את המפגש הקודם משום ש"ההורים המעצבנים" שלו הכריחו אותו ללכת ליומולדת של חבר לכיתה. הוא היה מופתע כשאמרתי לו שלדעתי הם צודקים ויומולדת לא פחות חשוב ממפגש איתי. מקרה אחר היה של הורים שממש גררו בכוח את הילד שלהם לשבוע נופש בחו"ל, אליו לא רצה לצאת כדי לא להפסיד שבוע של אימונים. הם הסבירו את ההתעקשות בכך שרוצים שילמד ליהנות גם מדברים אחרים. אגב, לדבריהם בבית המלון בו היו הוא ניסה מידי פעם לעשות לעצמו אימון אישי.
ואחרי שהתייחסתי לקשיים של ילד ספורטאי, בסופו של דבר יש גם הרבה צדדים חיוביים. אחד הדברים הבולטים שאני רואה בעבודה עם ילדים שעוסקים בספורט תחרותי, שחלקם אף בני תשע או 10, היא מידת הבגרות שלהם. אין ספק שהעיסוק בספורט מכניס להם מגיל צעיר ערכים והרגלים שיסייעו להם להצליח בהמשך החיים בכל כיוון אליו יפנו. עיסוק בספורט מעצם החוויות אליהם נחשף הילד באימונים ובתחרויות מלמד אותו משמעת עצמית, התמודדות עם לחצים, יציאה ממשברים, עבודה בקבוצה, הגינות, ועוד. מלבד כל זאת, למרות הקושי, המכשלות והקשיים חשוב לזכור שבמקרים רבים הילדים פשוט נהנים מהעיסוק בספורט. הרי תמיד אומרים על ספורטאים מקצועניים בוגרים שהבעיה העיקרית שלהם שהם כבר שכחו שפעם כשהיו ילדים עשו זאת בשביל הכיף, מתוך הנאה פנימית הכי אמתית וטהורה שיכולה להיות. אז כשאתם מלווים את ילדיכם "בקריירה" ספורטיבית אל תשכחו שאחת המטרות העיקריות היא ליהנות "כמו ילד". זה גם יעזור לו להפיק את המיטב מעצמו.
