חגורות באומנות לחימה יהודית מסורתית

היום, כשחושבים על אמנויות לחימה, רואים מיד בדמיון ילד עם חליפה לבנה וחגורה צבעונית. נדמה שמאז ומתמיד כך היו הדברים. האומנם? כל עניין החגורות, על מגוון צבעיהן, קיים בסה"כ כמאה שנים. מאה שנים יכולות להישמע כמו הרבה זמן, אבל ביחס לכך ששיטות לחימה מתורגלות באופן מסודר כבר אלפי שנים, זהו זמן קצר ביותר.

החגורות התחילו להופיע באמנות הלחימה ג'ודו. מהר מאוד שיטת החגורות עברה גם לקראטה ומשם לאמנויות לחימה נוספות.

במאמר זה אציין כמה מהיתרונות והחסרונות לפי ראות עיניי שבשיטת החגורות.

אתחיל מהיתרונות שבשימוש בחגורות:

היתרון הראשון הוא שהחגורות יכולות לתת כיוון. הלוחם מסתכל כל פעם אל עבר הצעד הבא, הצבע הבא של החגורה, ויודע מהו הכיוון אליו הוא חותר. זה נותן מיקוד, מוטיבציה ורמה עתידית לשאוף אליה.

יתרון שני הוא שהחגורה היא סממן של הישג, הנותן הרגשה של משמעות וסיפוק.

בתקופה בה אנו חיים, החברה נותנת חשיבות גדולה לתארים, תעודות וסמלים שמציינים הישגים. אם זה מגילאי גן, בהם הילד מקבל מדבקה על התנהגות יפה, דרך תעודות בבית הספר, ועד לתארים גבוהים באוניברסיטאות. כל חגורה היא סמל לתקופה בה המתרגל חתר למטרה והשיג אותה. הישג זה נותן למתרגל משמעות ומחזק את הביטחון שלו בעצמו.

יתרון שלישי הוא שחגורות הוא כלי שמאפשר לתלמיד לתקשר ולהסביר את רמתו בצורה המוכרת יחסית לציבור הרחב. בעזרת ציון צבע החגורה ניתן פחות או יותר לתאר את הרמה, גם למי שלא בקיא בתחום אמנויות הלחימה.

ועכשיו החסרונות:

חסרון בולט הוא שתלמיד יכול לייחס לכל עניין החגורות חשיבות גבוהה מידי.

שיטת החגורות נוטה לעורר תחרותיות אצל תלמידים והיא עלולה להביאם למצב בו הם עסוקים יתר על המידה בהשוואות.

עקב התעסקות יתר זו, תלמיד עלול להרגיש יותר או פחות "שווה" מאחרים, וכך לאמץ יחס מזלזל כלפי מתרגלים שסביבו, או לשקוע ברגשי נחיתות.

חסרון נוסף הוא, שבעקבות התעסקות יתר בנושא החגורות, התלמיד עלול להיות מוסט מהדבר החשוב באימונים, שהוא התקדמות בלימודים תוך הנאה ושמירה על בטיחות. כשתשומת הלב מוסטת מהעיקר, הסבירות לפציעות גבוהה יותר, יש יותר ייאוש ונשירה מהלימודים.

בעיה נוספת היא שמורים שונים ושיטות שונות מדרגים בצורה שונה את החגורות.

עניין זה יכול ליצור קשיים ובלבול ברגע ששני מתרגלים ממכונים שונים נפגשים ומנסים ע"י תקשורת מילולית להבין מהי רמתם.

אם כך, יש מי ששיטת החגורות מאוד עוזרת לו, מדרבנת אותו להתקדמות ומעוררת בו השגיות בריאה. מצד שני, יש מי ששיטה זו יכולה להפריע לו בלמידה. בשטח, כל מורה וכל שיטה מקבלים החלטה בנוגע לשימוש או אי-שימוש בשיטת הדירוג.

כך או כך, עצתי לתלמיד היא לשים דגש על ההתקדמות שלו ביחס לעצמו. מהתנסות אני יודע שדבר זה אינו פשוט, ובכל זאת, אני מעריך שכאשר מירב תשומת הלב של התלמד מופנית להתקדמות האישית שלו, הוא יותר פנוי להנאה, פחות לביקורת ולשיפוטיות, וכך הלמידה שלו עשויה להיות יעילה יותר.

באומנות לחימה יהודית מסורתית, מדרגת את הלוחמים בתוכנית ההכשרה על פי קראטה שוטוקאן מסורתי – INTERNATIONAL TRADITIONAL KARATE FEDERATION שיטת הדירוג היא צבעונית יותר. אמנם שמארגון לארגון וממכון למכון שיטת הדירוג משתנה, אחת השיטות המקובלות ביותר היא:

• קיו 9: חגורה לבנה.
• קיו 8: חגורה צהובה.
• קיו 7: חגורה כתומה.
• קיו 6: חגורה ירוקה.
• קיו 5: חגורה כחולה.
• קיו 4: חגורה כחולה שנייה / חגורה סגולה.
• קיו 3 עד דרגת קיו 1: חגורה חומה.
• דאן 1 ומעלה : חגורה שחורה.

יש שבוחרים להחליף את חגורתם השחורה לחגורה אדומה-לבנה בהגיעם לדרגת דאן 6 ומעלה

החל מהמחצית השנייה של שנות ה-90, הופיעו בחלק מן המועדונים שלבי ביניים בין חגורות, המיוצגים על ידי חגורות בעלות שני צבעים (לדוגמה צהוב-לבן) או פסים צבעוניים בקצה החגורה.

שלבי הביניים נועדו לתת תחושה של "התקדמות" לתלמידים הממתינים לשלב הדירוג הבא.